הפגישה עם הבעל והאבא

לאחר כמה ימים הגענו לכתובת המיועדת ואשה יוצאת אלי ושואלת אותי מי את, סיפרתי לה שאני אשתו של יעקב גולדפרב,
מיד היא יצאה וקריאות שמחה יצאו בגרונה. יעקב בדיוק התקלח והיא צעקה יענקל יענקל אשתך והילים הגיעו בפולין. הוא שלא ידע שהיא צריכה להגיע והגיע בהפתעה יצא מהמקלחת התנפל עלי ועל הילדים וסוף סוף התאחדנו למשפחה מאושרת. שמה של האשה היה חיה צנגר ז"ל.
1946 התחלנו את חיינו המשותפים בארץ ונתקלנו בקשיים רבים. גרנו בחצר של משפ' היירינג. משפחה טובה שארחה אותנו
בגלל שאח של ראש המשפחה יצחק היירינג היה יחד איתי ברוסיה ואני הצלתי אותו לא פעם אחת מכל מני תקלות (פעם באו לגייס אותו לצבא ואני אמרתי שהוא אח שלי והוא עוזר לי עם הילדים כי אין לי בעל) וכן הלאה והלאה

העליה לארץ

קיבלנו סרטיפיקט לעלות לישראל דרך פריז באוניה שנקראת "אנדריי לבון"אני ושני הילדים שלי. וכמובן בעלי יעקב היה בישראל בצבא האגלי "אנדרס ארמיי"תפקידו היה לקבל את הילדים שהגיעו מטהרן "ילדי טהרן. עלינו על האוניה והיו בה המון אנשים שעלו יחד איתנו זכורה לי סיטואציה אחת שקרתה על האוניה היתה ליד חדרי אשה שהגיעה לבקר את בנה באר. האישה היתה ייקית, בפיה היו שיניים תותבות, לדרך היא הביאה איתה גבינה שוויצרית (שוויצה קייז) . בלילה סעדה את נפשה בגבינה
הגבינה התקלקלה ועלתה ממנה צחנה. האשה הוצאיה את הגבינה מהפה עם השיניים התותבות וזרקה מהחלון של האנייה לים.
לאחר כמה רגעים הרגישה האשה שזרקה עם הגבינה את השיניים שלה, התחילה לילל מה יהיה איך הכלה שלי תגיב כשתראה אותי בלי שינים היא בכתה ובכתה אבל את השיניים אי אפשר היה להחזיר לה הם שחו ביים בהנאה מרובה. האניה שטה לאיטה
ועגנה בנמל חיפה. אני ושני הילדים ירדנו מהאוניה ולא ידענו לאן ללכת ידעתי שבעלי נמצא ברח' סלנט בפתח תקוה אצל משפחת היירינג, הוא גר בחצר ביתם עם עוד משפחות שפשוט לא היה להם היכן לגור. שאלתי אנשים איך להגיע לכתובת הנ"ל והם הסבירו לי כיצד להגיע.

המלחמה- מלחמת העולם השניה

הרוסים כבשו את פולין ויעקב ידע רוסית על בוריה הוא נלקח והפך להיות ומתורגמן של הצבא הרוסי הוא גם התמצא במקום והדריך אותם ונצמד אליהם בכל מעשיהם. הפולנים גילו שיעקב ערק לרוסים הם חיפשו אותו בכל מקום ואף באו לחפש אותו בבית ורצו להרוג אותו. הוא השאיר אותי לבד עם שני ילדים קטנים.
כאמור פרצה המלחמה יעקב גוייס ואני עם שני ילדים קטנים נותרתי לבד עם ילד בן שנה וחצי ותינוקת בת שלושה חודשים
יעקב התגייס לצבא האנגלי. את החיילים לקחו לכל מני ארצות בסביבת פולין. יום אחד העבירו אותם באניה בים ופרצה שמועה שכל החיילים טבעו ואני באמת לא שמעתי מיעקב כלום.חשבתי שיעקב מת ולא שמעתי ממנו לפחות שנה. לאחר מכן מופיע שוטר בחצר הבית, אני חשבתי שהוא בא לאסור אותי כי סחרתי בשוק שחור, הוא שאל אותי אם אני אשתו של יעקב גולדפרב. הוא מסר לי מעטפה עם כסף שקבלתי מהצבא עבור מאחר ואני אשתו של יעקב והוא חייל שאשתו צריכה לקבל משכורת עבור שירותו בצבא האנגלי. וכך המשכתי לתפקד כאמא לשני ילדים בתשקנט אוזבקיסטן אוכל לא היה ואני הצלחתי להביא אוכל לילדי מאחר וסחרתי שם וכך הילדים גדלו יואל כבר היה בן 7 ומינה בת 5 בקשו ממני לשלוח את הילדים לטהרן שם הילדים יעלו לארץ אך לא הסכמתי לכך. נגמרה המלחמה וחזרנו לפולין הגענו לבית הכנסת בעיר שלי לובלין
ושם התפלאו לראות ילדים יהודים כי לא נשארו בפולין ילדים יהודים כולם הושמדו ע"י הצבא של היטלר. מישהוא אמר באידיש "איך גלעיב נישט אז גבליעבן יידשע קינדר"

החתונה

החתונה היתה בחצר של הבן דוד שלי יענקל ניסנקורן שהוא אח של קלמן הבית שלו היה מול הבית של סלבנסקי שאצלו עבדתי.
בגיל 25 התחתנתי עם יעקב גולדפרב בן בלה ו הם היו 5 אחים מוטל משה בנימין ויעקב. ליעקב היתה סבתא בת 100. יעקב היה בחור טוב היה לו לב זהב באותה תקופה בקושי היה לנו אוכל אבל שהגיע אלינו אדם רעב יעקב נתן לו את האוכל שלו. יעקב היה חייל משוחרר מהצבא הפולני וסחרנו בחנות בדים והלך לנו טוב מאד. לאחר שנה נכנסתי להריון עם בני הבכור יואל ולאחר מכן נולדה מינה. כשמינה היתה בת 3 חדשים פרצה מלחמת העולם השניה את כל הפולנים גייסו לצבא האגלי "אנדרס" וכך גייסו את יעקב בעלי לצבא האנגלי.

על עצמי לספר ידעתי

כשהגעתי לפרקי בת 21 הייתי בשנת 1931 בן דודי קלמן ניסנקורן חיזר אחרי. הוא מאד התלהב ממני וגם יצאנו לבלות ביחד. הוא קנה לי טבעת אירוסין. אך אמא שלו מאד התנגדה לנישואין שלנו מאחר והיינו בני דודים וכידוע זה לא בריא להתחתן במשפחה כבר אז ידעו שנישואין בין בני דודים עלולים להולד ילדים עם בעיות. לכן מהרומן הזה לא יצא כלום. ומחזר אחר שהיה לי חייט אמר לי אם קלמן יתחתן איתך יצמחו לי שערות בכף היד. הוא צדק קלמן התחתן עם אשה אחרת שקראו לה ציפי לימים נולדו להם שלושה בנים כיום שנים מהבנים רופאים אחד אורולוג ואחד גיניקולוג השלישי חשמלאי.כשהם באו לארץ הם גרו ברמת גן בשמחות ואירועים נפגשנו איתם.
החייט שמאד אהב אותי מצא בחורה אחרת והתחתן איתה אך הוא סיפר לי שיש לו חבר יעקב שכבר דיבר איתו וסיפר לו עלי שאני בחורה טובה אך מאד עניה. את כל הכסף של המשפחה כאמור לקח הדוד שלי ולעולם לא ראיתי גרוש.
יום אחד אני יושבת בחדר ומגיעים שני בחורים מסתובבים הלוך וחזור הם מחפשים אותי אני לא הייתי במיטבי ברגעים אילו והרגשתי לא נוח כי לא ציפיתי להם. שאלתי אותם "את מי אתם מחפשים" והם אמרו "אנחנו רוצים לקנות בד לחולצה אצלך. טוב אמרתי להם תיכנסו בבקשה הם נכנסו ונראה לי שהם באו לקנות אותי וסיפרו שבאו לקנות בד לחולצה. טוב התלבשתי הסתרקתי בקיצור דפקתי הופעה. בזמנו היה נהוג לתת נדוניה (מוהר) הם שאלו אותי כמה נדוניה יש לי. כמובן היה לי קצת כסף שהרווחתי 200 זלוטי ורשמנו תנאים. לאחר שיעקב לקח את הכסף לא ראיתי אותו יותר. הוא לא רצה להתחתן. הבן דוד שלי הלך אליו ושכנע אותו להתחתן או שיחזיר את הכסף.

המשפחה שלי

אחותי לאה היתה הגדולה ביותר אני השניה מרים השלישית ואברהם גודל הרביעי ויענקלה אחרון. לאבא שלי קראו יואל לאמא מינדל. אבא היה חייל בצבאו של הצאר ניקולאי גרנו בבית עם חצר וחיות בית, פרות, סוסים וכו'. בחצר היתה גינת ירק שגידלנו למחיתינו. הצרות התחילו כשאימא שלי נפטרה הייתי בת 12 כל הבית נהרס. אבא התחתן עם אשה אחרת שהיו לה ילדים משלה. כמובן היא העדיפה את ילדיה ואנחנו הפכנו לילדים של אף אחד. אבא היה שפוט של אשתו וכל מה שהיא אמרה היה קדוש. האם החורגת היתה מרשעת כמו האם החורגת באגדות. לא נתנה לנו אוכל, ובלילה ישננו על הרצפה. אך לא לזמן ארוך
אבי חי אתה שנה ואחר כך נפטר מקילה (הרניה) . וכך המשפחה התפרקה. דודי ישראל אח של אבא לקח את כל המשק והרכוש שלנו ואמר כשהילדים יצטרכו הם יקבלו זאת ממני.
את מרים וינקלע לקחה אחותי הגדולה לאה שהיתה כבר נשואה עם ילדים. אחי הגדול הלך לעבוד אצל הדוד שלי מצד אבא ואני עבדתי במשק בית בבתים של עשירים וכך הרווחתי כסף למחיתי והיתה לי קורת גג.
לאחר כמה זמן בא דוד שלי מנדל אפר מצד אבא שלי ולקח אותי להיות שפחה בבית שלו. הוא תפר לי שמלה ותמורתה עבדתי במשק הבית, בחליבת פרות וטיפול בגינה. אוכל לא קיבלתי מספי, כששרציתי עוד חתיכת לחם אדודה אמרה לי "את כבר עוד פעם רעבה".
ראיתי שאני מנוצלת על ילדם ברחתי משם ושמעתי שאפשר להוויח 50 זלוטי. וכך התחלתי לעבוד בחנות לכלי בית וגם שם עזבתי.
הלכתי לציפי הבת דודה שלי היא סחרה בבדים ואני ביקשתי להיות העוזרת שלה. למרות שכבר היתה להם מוכרת הן נתנו לי צאנס והתחלתי למכור בדיםץ קידמתי לה את החנות ומכרתי בדים. יום אחת נכנסו 3 נשים עשירות ובין רגע מכרתי להן בדים לחולצות ושמלות. כך הכרתי את סוחרי הבדים. הבנתי שאני יכולה להיות בעצמי סוחרת בדים. הקשרים עם סוחרי הבדים התהדקו והם נתנו לי בדים בהקפה וכך מכרתי ושילמתי להם והפכתי בעצמי לסוחרת בדים. פתחתי בעצמי עסק של בדים והמכירה התנהלה מדלת לדלת. בעל הבית שלי סלבינסקי בנה לי בוטקה וכך הרווחתי כסף למחיתי.

תולדות חיי

נולדתי בפולין המחוז לובלין בכפר שנקרא פבלוף בשנת 1910 למשפחה בעלת מסורת אבי נהג ללכת לבית הכנסת ואימי קיימה את כל המצוות, אבי היה סוחר ואמי עקרת בית היו לי שני אחים ושתי אחיות. שם המשפחה שלי מהבית היה שטיפל ואמא שלי היתה ממשפחת הוברמן המאסטרו הידוע ברוניסלב הוברמן